מתופפים, כמו גם נגנים של כלים אחרים, צריכים להתאמן שעות על גבי שעות כדי להגיע לתוצאה משביעת רצון של הפקת צליל ונגינה זורמת. פרופסור לויטין, החוקר את השפעת המוסיקה על המוח, ועוסק גם בסטטיסטיקה, כותב בין השאר על "חוק 10,000 השעות". על פי החוק, על מוזיקאי, שחקן או ספורטאי, להתאמן לפחות עשרת אלפים שעות (שלוש שעות ביום במשך עשור) כדי להגיע לרמה הגבוהה ביותר.
אבל להגיע ל"רמה הגבוהה ביותר" – אם יש כזאת – אינו מצביע בהכרח על כך שתהיה לנו את הנגינה היפה ביותר, או המשתלבת ביותר. ההשוואה בין ספורטאים ומוזיקאים מבחינה מדעית, אכן ראויה. יש קורלציה בדרכי האימון והשפעתן על המוח, אך מוזיקאים צעירים עשויים ליפול בשבי של הטכניקה ולשים בצד את המרכיבים החשובים ביותר של המוזיקה: אסתטיקה וחידוש.
מוזיקה אינה מתעסקת בשיאים, ובגלל זה אין "הכי טוב". אוצר המילים עומד לרשות כולנו, וההבדלים בינינו נבחנים בשימוש שלנו בו, בבחירות שלנו. כל ענק מוזיקלי בהסטוריה הביא לשינוי בגישה למוזיקה או לכלי שעליו הוא מנגן. לעיתים חידש משהו בסאונד או בהתנהלות על הכלי או בתוך תזמורת, ולעיתים במגוון של דברים אחרים. בסופו של דבר הביא חוויה חדשה לתודעה המוזיקלית שלנו.
אמנות אמיתית תמיד מכילה חידוש ושינוי, ומכאן שלהיות נגן זה לא בהכרח להיות אמן, כמו שזה להתפרנס ממקצוע אמנותי. אמן אמיתי מחפש דרך אחרת להבעה ובתהליך הזה הוא מאתגר את עצמו, את השמיעה שלו, ואחר כך את כל מי שמאזין למוזיקה החדשה שהמציא, או לחלופין לנגינה שלו. וכאן אני רוצה שתזכרו דבר חשוב שאדבר עליו במאמר הבא שלי: לא ניתן לשבור או לחדש את המסורת מבלי לדעת אותה היטב. לכן אנסה לתת כמה טיפים ולהטיל קצת אור על תהליך הלימוד.
תלמיד חדש, שמתקשה עדיין בנגינת יסודות (Rudiments) כמו Single/Double Stroke Roll, לא נמצא בנקודה שממנה קל להתייחס לאמנות. הוא עדיין מתמודד עם הפקת צליל, רכישת דיוק, קואורדינציה ומהירות – מכניקה. למרות שזה השלב הראשוני בתהליך לימוד שאורך שנים – ואולי דווקא בגלל זה – בחירת מורה טוב עם שיטת לימוד יעילה, הינה החלטה חשובה וקריטית. לימוד איכותי ימנע השרשה של מנהגים רעים (Bad Habits) אשר יהיה קשה לעוקרם אחר כך. בהתחלה אמנם קשה לזהות מהו אותו לימוד איכותי, אך בכל זאת, אחרי זמן לא רב, יהיו לכם יותר כלים לבחון אם היסודות הטכניים שקיבלתם אכן עזרו לכם וקידמו את ההשתלבות שלכם במוזיקה. לימוד טוב יסלול בגופכם טכניקה נכונה, בריאה קלה, יגרום לכם להקשיב לפרטים קטנים כגדולים, יכשיר את הקרקע לקליטה של דברים נשגבים יותר, ויעצים את הדמיון שלכם.
והדמיון זה מה שעושה את כל ההבדל, לולא היינו מדמיינים לא היה באפשרותנו להביא לאבולוציה שכזו במוזיקה, ולהמציא ז'אנרים כה רבים בתוכה.
אני יודע ומאמין שצריך לגשת לכל אימון מתוך מקום מוזיקלי. אם נדמיין את הדבר הנוכחי שעליו אנחנו מתאמנים בתוך משפט מוסיקלי (=פרזה), נהפוך את האימון שלנו ליותר מהנה ופרודוקטיבי. בסך הכל, אנו מתאמנים על רצפים של תרגילים שאמורים לשרת מטרה מוזיקלית, להיכנס לתוך משפט, לעזור לנו להביע את עצמנו, ולגרום לכל קטע להישמע יותר טוב, יותר ב"גרוב".
אימון הוא דבר שונה מניגון, ולהרבה אנשים יש מעין התנגדות כלפיו, מעין רצון לדלג על האימון ולהגיע ישר לנגינה. זה יכול לעבוד בחלום, אך לא במציאות.
- אימון = השרשה גופנית ומנטלית של מהלך מוזיקלי;
- נגינה = רצף של בחירות מוזיקליות שמתרחשות ברגע נתון (ואשר נשענות על האימון שעשיתם). בנגינה, כל רגע הוא רגע של החלטה חדשה.
הרבה מתופפים שאפשר היום לראות בלחיצת כפתור ב-YouTube, מנגנים בטכניקה מרשימה מאד, אבל לעיתים נראה לי שהם ממש מאלצים את כל הטכניקה שלהם להיכנס לכל רגע נתון, כאילו מתאמנים על חשבון הגיג. מוזיקה אינה ספורט, ורק בגלל הרושם שמותירה בנו טכניקה ברמה עילאית שכזו, אנו עשויים לשכוח שנגינה בתופים נבחנת בהשתלבות בהרכב, ולא בהפגנת יכולות כמו בקרב. תוכלו ללמוד הרבה מוירטואוזים לגבי ההתנהלות על התופים, אך יחד עם זאת, תזכרו לשאול את עצמכם אם באמת שמתם לב לאסתטיקה ולתוכן של הקטע אותו הם מנגנים, אם באמת נעשתה בו מוזיקה. בהדרגה אתם תזככו את הטעם המוזיקלי שלכם.
מוזיקה טובה היא כמו אוכל טוב לאזניים, ומאחר שבהתחלה כולנו לומדים מחיקוי, חשוב שהתפריט המוזיקלי יהיה איכותי ומגוון. הצייר פיקאסו נהג לומר:
Good artist imitate, Great artist steal
פרזות מוזיקליות שאנו שומעים מתקבעות אצלנו ומתנגנות במוחנו כל היום, הן נקראות "תולעי מוח". אין שוחר מוזיקה שלא יודע על מה אני מדבר, לא צריך להיות מוזיקאי בשביל להרגיש את זה.