ג’אמינג – מפגש נדיר וטיפ למתופף

השבוע הגעתי למועדון תל אביבי כדי לג’מג’ם עם חברים טובים שאינם גרים בישראל כבר שנים רבות. אתם יודעים… ערב של מוזיקה שמטרתו הנאה בלבד, לא כמו לנגן משהו מעובד מראש או מופק, ולא גיג שעושים בשביל הכסף. משהו בשביל הנשמה. היה זה הערב האחרון לשהות חבריי בארץ, אחד מהם מתופף, והשני הוא פסנתרן ישראלי מפורסם בשם רוסלן סירוטה, שחי בארה”ב וזכה בשנת 2011 בפרס ה-Grammy.

התיישבתי על התופים, לצידי ניגן קלידן שהתגלה כאדיר, בשם אחיה. הצטרף אלינו ארקדי בלכמן בכלי הקשה, ואחריו גיטריסט וחצוצרן שאינני יודע את שמם. רוסלן החליט לנגן על גיטרה בס (עוד כלי שעליו הוא מנגן בטכניקה מרשימה ביותר), דבר שנתן לי רשת בטחון לבנות כל גרוב העולה על רוחי. ההרכב הזה עוד לא קרה בעבר, הוא נוצר באותו רגע על הבמה, אך מיד אחרי הדקה הראשונה – שאיפשרה לכולם להרגיש את הויברציות – היה ניתן לנחש שהולכת להיות כאן שיחה מוזיקלית מעניינת וקולחת.

אני התחלתי בגרוב פאנק (Funk) שיושב על 4/4, עם סינקופות שמנוגנות בפתיחות היי-האט קצובות, בערך בטמפו של 128 BPM. לרוסלן לא לקח יותר מכמה שניות לבוא עם גרוב בס “הורס”, שמכיל בתוכו את כל הדגשים – שלעתים הפכו לקיקים שכל ההרכב מנגן. אחיה קלט מהר את המתרחש ב- Rhythm Sectionופיזר הרמוניות על הסולם, שרק הרגע הוחלט עליו, מבלי שדיברנו על כך בכלל. תוך כמה דקות בנינו ממש קטע A, או בית אם תרצו, וקטע B, שונה בגרוב ובאווירה. לאט ובטוח התפתחו והתוופספו חלקים נוספים לקטע, שנוצקו לתוך שינויים בעוצמה, בהרמוניה ובקצב. היו רגעים שבהם ניגנו דברים “בול” ביחד, ורגעים שניצלנו חלל בו אחרים לא ניגנו. היו מקומות שלקחנו סולו ומקומות שניגנו ביחד מתוך זרימה על המבנה החדש. רגעים שניגנו חלש, ואחרים בהם ניגנו חזק. במשך כל הזמן הזה היינו ממש דבוקים יחד והקטע התעצם והגיע למקומות מרגשים. הכימיה בינינו הצליחה לעבור אל הקהל, למשוך את אוזניו ולהשאיר אותו עירני, ולרגע לא משועמם. הקהל יכל להבחין בשדות המוזיקליים אותם צלחנו ויכל להרגיש שהכל קורה “על המקום”. בקיצור – היה חשמל באוויר.

חוויות כאלו מרגשות אותי בהרבה מישורים. ראשית, הן משתמשות בכל היכולות שלי בתור מוזיקאי; שנית, יש בהן ניצוץ של משהו חדש, משהו שמגרה את הדמיון; ושלישית, ומעל הכל – הן חוויה רוחנית אחרת ובעצם הדבר שבזכותו התחלתי לנגן. אותה תחושה נהדרת שבלנגן מוזיקה.

טיפים למתופף:

במהלך השנים יצא לי להשתתף ולקחת חלק בלא מעט ג’אמים, ונשארתי אמביוולנטי בעמדתי לגביהם. לפעמים אני עולה לנגן שיר מוכר, ולפעמים אני בסיטואציה של מוזיקה אינסטרומנטלית, שאמורה להיות מעניינת למרות שהיא מתרחשת כרגע באלתור. שום דבר לא צפוי.

כאשר אני מתיישב לנגן על במה בה עם מוזיקאים שכלל לא ניגנתי איתם בעבר, או שניגנתי איתם מעט, אני צריך להיות מודע ליכולות שלהם, לורסטיליות שלהם. צריך למצוא מכנה משותף. אז בדרך כלל זה מתחיל מאיזה גרוב שעליו בונים מהלך הרמוני צפוי, אם תרצו אולי בלוז. כל זה טוב בשביל ההתחלה, אבל למעשה הדבר הכי מעניין בג’אם זה לאפשר ל”לא צפוי” לקרות, ולשם כך צריך להישען על אוצר מילים גדול והבנה עמוקה של קצב והרמוניה, סגנונות, ובכלל – מוזיקה.

מפעמים רבות בהן התיישבתי לנגן עם מוזיקאים שלא הכרתי, למדתי שאני חייב “לגשש” ו”לרחרח” את הבמה ולהבין משהו על היכולות שבהרכב הנגנים שאיתי. הנסיון הזה מאפשר לי לאבחן במהירות עד כמה כל אחד מהנגנים מסוגל להקשיב טוב בזמן שהוא מנגן ו”להתלבש” על שינויים שמתרחשים, ואם כן, אז עד לאיזה מקום, ובאלו סגנונות. ממש כמו בשיחה עם אנשים, יש רגעים שמדברים, רגעים שמקשיבים, ורגעים ששניהם קורים ביחד. ויש גם את רמת ההתבטאות, התפיסה, התחביר, הקונטקסט והדמיון. יכולה להיות הסכמה או אי הסכמה, עליה או ירידה בעוצמה ועוד אינסוף שינויים והסתעפויות. מורכב ממש כמו החיים.

מתופף צריך קודם כל לשים לב ל- Time, ו”לשבת” עליו בטבעיות. ניתן לבנות מוזיקה יפה גם מחומרים פשוטים, וכמובן חשוב מאד להיות רגיש לשינויים ולרמזים מהשטח. בעיקר דרך האוזניים, אך גם בקשר עין. בפשטות – להיות מחובר לרגע. רק כך נאפשר למוזיקה לצאת בקלות דרך הגוף. טכניקה טובה כמובן תסייע לזה, אך הרגישות והדמיון הם מעל הכל. בהצלחה 🙂

דורון גיאת